הבישול ככלי להשראה

יום שישי, הסירים מבעבעים על הכיריים, שערי אסוף, אני לבושה בסינר. פה מתבלת, שם חותכת, מוסיפה, קוצצת, מערבבת וטועמת. מתנהלת בין סיר לסיר.

לבישול יש, חוקים משלו, ואני הכלי להוציא אותם לפועל. מתכננת לעשות חציל קלוי, לבסוף הוא מוצא את עצמו בתנור לצד האנטיפסטי, חושבת על חמוצים, יוצא סלט מלפפונים, ואני כאשה ספונטנית ששונאת תכנון, מוצאת את עצמי זורמת כי אין לי ממש ברירה.

הדגים כבר כמעט מוכנים, החצילים משתזפים להם בשמן המבעבע במחבת ברותחת, הקציצות באפונה מזמן התקררו והאורז מוכן גם הוא.

מוזיקה לטינית קצבית פועמת ברמקולים, ואני שרה ורוקדת לקצבה אבל התוגה מתגנבת בי. ככל שהריחות מתפשטים, הוא מכה בי ומפעפע בכל גופי, הגעגוע.

בצעירותי, בבית הוריי, לא הייתה שבת שלא היו תבשילים על השולחן. במשך השבוע מן הסתם לא התפנינו לשבת ולאכול ביחד, הורי עבדו שעות רבות, ואנחנו הילדים הסתדרנו עם מה שאמי הותירה לנו לאכול, כשבגרנו מעט כבר בישלנו לעצמנו. בעיקר ספגטי חצי דביק, שלולא השיפוץ המסיבי בבית ילדותי, עוד היו מעטרים את התקרה, כמזכרת לנסיונותנו הכושלים לבדוק אם הספגטי מוכן, לצד סימני החריכה שהותיר ניסיון לטגן צ'יפס שהיה רטוב והעלה אש על קירות המטבח.

היו אלה ימים יפים ותמימים. ימי משפחה וגיבוש, שלא נותרו היום, כשמשתנה הדור והכל מקבל קצב מהיר יותר, אחר. בכל יום שישי כשהגענו מבית הספר, הייתה אמי כבר במטבח עמלה על הסירים ואנחנו נקראנו לדגל, תוציאי, תערבבי, תרתיחי, תקלפי ותזרקי זבל. ואנחנו לקצב שירים מזרחיים, לצד צחוקים וויכוחים קטנוניים של אחים, נהינינו מכל רגע. בשבע וחצי, ערכנו שולחן ולא היו נפקדים, ההתייצבות חובה. וכך אני משתדלת להנחיל לבני ביתי גם היום.

הריחות הם קטליזטור ישיר לזיכרונות והאווירה שולחת אותי אחורה, עד כדי כך שזנחתי את עמדתי בטיגון החצילים, קראתי לבעלי היקר להחליף אותי, ורצתי לכתוב. מהר לפני שינוסו המילים ויטבעו בבור השכחה האיום. כי אם אנסה לשחזר, לא יהיה הכתוב מדויק, תמיד יישאר בו טעם ההחמצה ותחושת הפספוס תנגוס בי.

בישולים הם געגועים לבית, ועל אף שבנינו בית לתפארת והעמדנו צאצאים ויש שולחן שבת, עדיין הגעגוע נותר על כנו, לימים אחרים שלא ישובו עוד.

מה הריח שזורק אתכם אחורה? כתבו אותו ,תנו לקורא שלכם להריח את בית ילדותכם, כי ריח הוא זיכרון, הוא חוט שצריך למשוך ופשוט להתמכר ולכתוב בחסותו.