ימי קורונה
- נטלי הירש
- Mar 14, 2020
- 2 min read
ימים לא פשוטים עוברים עלינו, כבודדים, משפחות ובכלל כעם והאנושות כולה. כמו כולם, החלנו לצרוך חדשות על בסיס יום־יומי ואף שעתי, על־מנת לדעת למה לצפות ואיך להיערך, בבית ילדה בת 10.5 שלא ממש מצליחה להבין למה אין בית־ספר, לא מרשים לה לצאת מהבית ולמה אנחנו מקפידים על שטיפת ידיים עם כל יציאה מהבית ובכלל. מיום ליום המרחב שלנו מצטמצם. זה התחיל באיסור על התקהלות מעל לחמש אלפים איש. מה שלא ממש השפיע עלינו. סירבנו להיכנס להיסטריה. המשכנו את החיים כמעט כרגיל. מאחר שאני עובדת ברמת־גן ופתח־תקווה לפחות פעם או פעמיים בשבוע, באוטובוס וברכבת נקטתי אמצעי זהירות מינוריים במחשבה שכרגע אין מה לדאוג. החדשות הגלובליות המשיכו לזרום והמצב בסין נראה ממש גרוע.
כשהוראות החלו לצמצם יותר ויותר, מהתקהלות עד אלף, למחרת זה ירד לחמש מאות ואז למאה. העדלויאדות המסורתיות בכל הארץ בוטלו. החלו לדבר על ביטול הלימודים. כאן המציאות החלה לחלחל והילדה בכתה על בסיס יום־יומי, אני מפחדת להדבק, מה יקרה אם נמות ופחדים מובנים לגילה. מצאתי את עצמי מסבירה שוב ושוב על איך נדבקים, על קבוצות גיל ואוכלוסיה בסיכון. לשמחתנו, אבי בן ה־73 המחלים מדלקת ריאות חריפה, ונמצא בקבוצת סיכון לאחר ניתוח מעקפים שעבר שנה שעברה, גר באילת והספיק לחזור בתחילת השבוע לפני שהמצב הסלים.
מזה שבוע אנחנו מציידים את הבית במצרכים יבשים. קניתי עשר חבילות קמח (גם המימונה מתקרבת, זה לא ילך לפח) ועשר חבילות סוכר. שיהיה. כל יציאה מהבית כוללת קניה בסופר. אנחנו שישה, גם כך ביום יום הקניות מרובות. ובכל זאת החשש לא עובר.
מתחוללת בתוכי מלחמה בלתי פוסקת. מצד אחד החששנית שבי, הישנה, הרדומה בדרך כלל. שחייה מושפעים מפיברומיאלגיה ו־PTSD החוגגות עם הטריגרים שמתעופפים פה. מצד שני נטלי המאמנת שיש לה כלים ומרימה את הראש למרות ועל־על־פי. ולמה מלחמה? כי אני אנושית.
נכון שאנחנו לא בקבוצת סיכון ונכון שאנחנו נוקטים בכל האמצעים הדרושים על־מנת לשמור על עצמנו ובכל זאת, הדאגה הגלובלית ובעיקר חוסר הידיעה, וחוסר השליטה מוציאים את כולנו משלוותנו. אפשר להבין שמצב הרוח אצל כולנו יהיה מעט מתוח ונפיץ יותר. נכון לכתיבת שורות אלה, אנחנו מתכוננים לסגר כולל. לפני כשבועיים זה נשמע כמו מדע בדיוני, היום התחושה הכוללת היא שיש לעשות מאמץ עולמי כולל למגר את הוירוס הזה אחת ולתמיד.
Comments