סיפורן של אכזבות

ישנן אכזבות שלא נס לחן, אכזבות מהורות לא מושלמת, מבקרי ראשון רוויים בדמעות של הקטנטונת שלה שלא מצליחה עדיין ממרום שמונה שנותיה לתרגם את רגשותיה למילים ובוכה את תחילתו של שבוע שגרה חדש, פרידתה מהשבת או סתם עייפות ופינוק. היא נושאת אכזבות גדולות יותר מפספוסים מרים על כישרונות שלא מנוצלים עד תום, זמן שמנוהל לא נכון בעליל, אכזבות מבחירות מאולצות בעל כורחה כי החיים מפריעים לה לחיות אותם כפי שרצתה.

וישנן אכזבות עמוקות יותר, שמגיעות כל כך רחוק ועמוק לעבר. כמו אלה שספגה ממילותיה הקשות של המורה שישבה מולם ביום ההורים ודברה בתוכחה "לילדה יש כל כך הרבה פוטנציאל והיא לא ממצה אותו"... מילא אם היא הייתה טיפשה, אולי לא היינו מצפים ממנה... אבל היא כל כך חכמה, חבל." ואחר כך היא הייתה צריכה להתמודד עם אכזבתה של אמה שהתבטאה בגבה שנבל פתאום אל מול עיניה, ועיניו העצובות של אביה. תמיד ציפו ממנה ליותר, קיבלו את מה שנאמר להם מבלי לחפור עמוק יותר על מה קורה שם בכלל. בזמנו מושגים כמו בעיות קשב וריכוז, העצמה או חיזוק לא היו קיימים. הציונים הארורים הם אלה שקבעו בסופו של דבר את ערכו של אדם, ושלה לא היו מספיק טובים.

כל מבחן שהגיע, אחרי שלמדה עבורו ועשתה חריש עמוק ולא הצליח מספיק, היה אכזבה אחת קטנה, והיא הפסיקה להאמין בעצמה ולפחד מהמבחנים האלה בעוצמות מטורפות, מרימה ידיים מראש, כי היא לא מוצלחת, הרי בסופו של דבר מאכזבת סדרתית, את כולם ואף את עצמה. אף אחד לא טרח להעצים אותה, או לאמר לה מילה טובה, שלא באשמתם. הרי דור רודף דור, וכמו במעגל סגור מה שקיבלו מהוריהם זה מה שלמדו ומה שלמדו זה מה שהעבירו הלאה ובכלל לאחר שתיים־עשרה שעות עבודה ביום, המשאות שנשאו על כתפיהם, התמודדות כלכלית כל־כך קשה,הבינה שהם לא אשמים וזה מה שיכלו לתת. עברו שנים והיא הפכה לאם, והבינה כמה תובעני הוא "מקצוע" ההורות. היא הבינה שהבחירה בו הייתה המעשה הכי לא אגואיסטי שעשתה בחייה, על כל השלכותיו.

האכזבות הן אלה שליוו אותה מהרגע שלמדה לעמוד על דעתה. אלה שהוחבאו בכל המשפטים המוכיחים שקיבלה בחייה מאחרים, ואף יותר מעצמה כמבקרת הקשוחה ביותר שלה. אלה שהתבטאו בקול פנימי מוכיח ומעניש שלא הפסיק להכות בה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, שלושים יום בחודש שנה לאחר שנה. אכזבות משנים של מציאות של חרדות כלכליות וקיומיות, חרדות הישרדות בבית־הספר כשכולם לועגים לה על היותה שונה, כי לא הייתה חלק מהזרם המרכזי, סירבה ללכת בתלם. מאחר שאהבה לקרוא בשקט, או העדיפה לשבת בצד עם הידידים הרבים שהיו לה.

אחר כך רובם התגלו כמתבגרים נוטפי הורמונים שרק סקס ולכלוך היה להם בראש, ואכזבו אותה גם הם. אכזבות שספגה מחבריה לכיתה, לשכבה, לבית הספר בכלל היא כבר הפסיקה לספור, דחקה אותם עמוק עמוק במחשכי השכחה. בנתה לה חברה אלטרנטיבית משלה עם כמה אחרים "דחויים" יקרים אחרים ששמשו לה מזור וכתף "בערבון מוגבל" לכמה שעות, בימים שטרחה להופיע בבית הספר.

והיא אחזה באכזבות עד שהחליטה לעשות שינויים ופעם אחת לדבוק בהם אחת ולתמיד. כי יש לה את המילים שיארחו לה לחברה, הן אלה שתמיד ניחמו מנחמות וניחמו אותה, המילים הכתובות הן אלה שתמיד היוו לה מעין בריחה מהמציאות המרה שבה חיה. האכזבות סביבה החלו להתפוגג אחת אחת לאחר שלמדה שהיא טובה, מוכשרת ולא צריכה אישורים חיצוניים או מישהו שיאמר לה את זה. היא הקיפה את עצמה באנשים טובים כמוה שיודעים לנער אותה מחד לחבק ולנשק אותה מאידך. שלימדו אותה שצריך להרים את ראשה. שהציבו מול עיניה הסומות לעתים מכובד העבר המעיק, מראות טובות ואכזריות כשצריך.

היום ממרום גילה וניסיונה, היא מתמודדת עם אכזבות אחרות בצורה אחרת לגמרי, בפרופורציה הראויה להן. היא משתדלת לא להתאכזב מעצמה, אלא ללמוד לאהוב את מה שמופיע בראי מולה, מבלי להתאכזב מהשומנים המשתפלים, בלי להוכיח את עצמה לאחר שחטאה במאכל טעים ומלא קלוריות. לסלוח לעצמה שהיא סך הכל אנושית כמו כולם, מחפשת חום ואהבה, ויש לה המון לתת ממנה. ועובדה שהיא עושה את זה בהצלחה כשהיא כבר מנחה נשמות אבודות אחרות להאמין בעצמם ולא להתייאש ולהיכנע לשחור הזה שאופף אותם, ליצור שינוי אמתי בחייהם ולהתקדם קדימה.

היא למדה להוביל גם כשחשכה אופפת אותה ולא להיכנע לה, להרים ראשה, להתרומם ממצולות ולעלות למעלה. ללחוש לעצמה, את יכולה ואת תעשי ואת גדולה. לשים את האכזבות בצד לארוז אותן בבועה אחת ולשלוח אותן לדרכן עם שאר הפחדים, ההיסוסים וחוסר הביטחון. היא עשתה טקסי פרידה מנטליים, מאכזבה אחת ואחריה עוד אכזבה. שאלה, התייעצה, דייקה, הבינה וחישבה את מסלולה מחדש. כי לא כל דבר הוא בידיה והיא אנושית ומותר לה לטעות. כי היא אדם, בשר ודם. לא אלה מושלמת שלא טועה בדבר.

היא יושבת בפינת האוכל בביתה, מוקפת באכזבות ישנות, פחדים שאין להם מקום וכותבת את נפשה בדרכה להבראה, צועקת לעצמה:

'הרימי ראשך, יש בך כשרון אהבה יופי חמלה וענווה, את שווה, את ראויה ואת אמיצה.

כתיבה אינטואיטיבית יום ראשון, גוף שלישי זמן עבר.